האם יש מחיר לדבר שאין לו מחיר?

לפני שנה בדיוק תרמתי כליה. לקוראי עלון זה אני חושב שהדבר לא נחשב לסיבה מיוחדת לטור :) אבל בכל זאת אירוע מרגש עבורי. ולא רק עבורי - עמותת 'מתנת חיים' חוגגת בימים אלו את התרומה ה-2000 שלה, וזו הזדמנות מצוינת לחשוב קצת על הכלכלה שמאחורי 'שוק' תרומות האיברים, ובפרט תרומת הכליות בישראל.

כן, אני יודע שיש מי שינוע באי נוחות בהצגת הדברים מהזווית הכלכלית. אבל כלכלה היא לא מילה גסה. כלכלה היא בסופו של דבר מנגנון לניהול והקצאת משאבים במחסור (זו אפילו ההגדרה המדויקת), וכאן יש סוגיה קלאסית של משאב במחסור גדול.

שנה אחרי, אני חי חיים רגילים לחלוטין, עם כליה אחת שמתפקדת מצוין. אבל השנה הזו גרמה לי לחשוב על שאלה כלכלית מורכבת: האם ניתן, ואולי אפילו ראוי, לתגמל כלכלית אנשים על תרומת איברים?

הבעיה: המחסור והמחיר

הנתונים ברורים וכואבים. לפי הנתונים שמסרה לי הרבנית הבר, בישראל כ-900 איש ממתינים להשתלת כליה, חלקם במשך שנים. לפי הנתונים המפורסמים ברשת, בארה"ב התמונה עוד יותר קשה: ב-2023 נוספו מעל 44,000 אנשים לרשימת ההמתנה, אך בוצעו רק 27,000 השתלות. הפער הזה יוצר זמני המתנה של 3-10 שנים - ולצערנו הרב לא כולם שורדים את ההמתנה.

וזה לא רק סבל אנושי - זה גם נטל כלכלי אדיר. לפי דוח משרד הבריאות, טיפול בדיאליזה עולה כ-245,000 שקל בשנה לחולה, לעומת השתלת כליה שעולה כ-290,000 שקל באופן חד-פעמי. כל השתלה חוסכת למדינה כמיליון וחצי שקל לאורך עשור. אם ישראל תגדיל את מספר ההשתלות בעוד כמה מאות לשנה, החיסכון המצטבר יגיע למליארדי שקלים - וזה לפני שמחשבים את הערך של חזרתם של החולים למעגל העבודה. ואת ההקלה הנפשית וגם הכלכלית שמגיע למשפחה הרחבה של הנתרם.

למרות היתרונות הברורים, המחסור בכליות ממשיך. התרומות האלטרואיסטיות - ככל שהן מעוררות הערצה - פשוט לא מספיקות. וכאן מתחילה המחלוקת.

אלטרואיזם או שוק איברים

איך מתמודדים עם המחסור הזה?

המודל הישראלי (ובאופן כזה או אחר בכלל המדינות המערביות) מבוסס על אלטרואיזם עם תמריצים עקיפים (שגם הם לא מפורסמים במיוחד. אני לדוגמה כלל לא הכרתי שיש תגמול, עד לקראת התרומה)

בקצרה: המדינה מעניקה לתורמים החזר שכר ל-40 יום (כל אחד לפי שכרו, כמו בימי מילואים), החזרי נסיעות, פטור מדמי ביטוח בריאות ל-3 שנים, שובר לחופשת החלמה, מימון ביטוח חיים ובריאות ועוד.

התוצאה מרשימה - ישראל מהמובילות בעולם בתרומות מן החי (34 תורמים למיליון נפש), בעיקר בזכות עבודת עמותת "מתנת חיים" שכאמור שברה לאחרונה שיא עולמי עם 2000 תרומות. המודל הזה שומר על הערך המוסרי של התרומה, אבל הוא עדיין לא פותר את כל המחסור.

התגמול הכולל שמקבל תורם בישראל מגיע לכמה עשרות אלפי שקלים - משמעותי, אך לא מספיק כדי לשנות באמת את החשבון הכלכלי עבור רבים.

בקצה השני עומד המודל האיראני: שוק חוקי ומפוקח למכירת כליות. באיראן, המדינה היחידה שאימצה מודל כזה - שהוא חריג עולמי ומלווה בביקורת בינלאומית רבה - משלמים לתורמים בסביבות 5,000 דולר בממוצע.

התוצאה לא תפתיע כלכלנים - באיראן אין רשימת המתנה. אפס. המודל הונהג ב-1988 וכבר בסוף שנות התשעים התור התאפס. כך עובד שוק חופשי של ביקוש והיצע. כשהביקוש גדל המחיר עולה ותמיד יהיה מי שיסכים למכור תמורת מחיר גבוה מספיק.

אבל המחיר המוסרי כבד: ניצול של אוכלוסיות עניות, ירידה חדה בתרומות אלטרואיסטיות, והרגשה שגוף האדם הפך לסחורה.

הלל גרשוני טוען בספרו הנהדר "כסף של אחרים" שהאיסור על תשלום עבור איברים הוא טעות מוסרית וכלכלית. לדבריו, זו עסקה שבה "כולם מרוויחים" - המושתל מציל את חייו והמוכר משפר את מצבו הכלכלי. גרשוני משווה את הטיעון המוסרי נגד מכירת איברים לאיסור על אנשים עניים למכור את כוח עבודתם - הרי בשניהם מדובר בשימוש בגוף למטרה כלכלית. וישנן עבודות שפוגעות בגוף בצורה הרבה יותר חמורה מההשלכות של תרומת כליה.

אני מבין את ההיגיון של גרשוני. אבל יש דברים שאנחנו כחברה לא מוכנים לעשות גם אם הם 'יעילים'. השאלה היא איך למצוא דרך שתציל חיים מבלי לשבור קווים אדומים מוסריים.

דרך שלישית: תגמול בלי מסחר

אז מה עושים? איך שומרים על האלטרואיזם אבל מגדילים את ההיצע? אולי יש דרך ביניים - דרך שמכירה בתרומה העצומה של התורם מבלי להפוך את גופו לסחורה.

הרעיון שאני מנסה לקדם הוא להציע לכל תורם מעין חופשה בתשלום. המדינה תשלם לתורם שכר חודשי מביטוח לאומי למשך תקופה משמעותית - נגיד רבעון או חצי שנה. כל אחד לפי שכרו, בדיוק כמו מילואים. זה לא תשלום על הכליה עצמה חלילה, אלא הכרה בסיכון שנטל, בתקופת ההחלמה, בתרומה לחברה ובחיסכון הגדול לקופת המדינה. והכי חשוב - הנתרם לא משלם כלום לתורם. אין כאן מסחר ישיר, אלא הוקרה עקיפה.

ההבדל הסמנטי הזה מהותי. כשמישהו מוכר כליה תמורת 50,000 דולר - זה מסחר. כשהמדינה מעניקה תקופת מנוחה ממומנת למי שתרם איבר - זו הוקרה. בדיוק כמו שהמדינה מעניקה פנסיה מוקדמת לקצינים קרביים שסיכנו את עצמם במשך שנים, כך היא יכולה להעניק תקופת התחדשות למי שנתן חלק מגופו.

אפשר גם לחשוב על רעיונות אחרים - זיכוי מס משמעותי, קדימות בהגרלות ׳דירה בהנחה׳ וכד׳. העיקר הוא למצוא דרך להעלות לאט לאט את התמריץ הכלכלי העקיף באופן שיגדיל את מספר התרומות עד לסגירת התור. אני חולם על היום שבו בישראל לא יהיה תור - וזה לא יהיה בגלל שפתחנו פה שוק למכירת איברים, אלא בגלל שמצאנו את האיזון הנכון בין הוקרה ותגמול לאלטרואיזם.

עולה בליבי פסוק מספר ויקרא: "כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד". התורה לא אסרה עבדות עברית כשלעצמה, אבל היא אסרה למכור יהודי בשוק עבדים - במכירה פומבית משפילה. יש דרך נכונה ועדינה לעשות דברים, גם כשהם הכרחיים. גם לצורה יש משמעות. כך גם כאן - אין לנו מוכרים וקונים, אלא תורמים ומקבלים, ומדינה שמכירה בתודה.

פיקוח נפש דוחה הכל

אני מבין את החשש. יש משהו מטריד ברעיון לשים תג מחיר על חלק מהגוף. אבל השאלה האמיתית היא: מה יותר מוסרי - לשמור על טוהר עקרוני תוך כדי שאנשים מתים ברשימת המתנה, או למצוא דרך מכובדת לעודד יותר תרומות?

פיקוח נפש דוחה הכול. הצלת חיים עומדת בראש סדר העדיפויות המוסרי שלנו. אם ניתן להציל חיים תוך שמירה על כבוד התורם - האם לא חובה שלנו למצוא את הדרך לעשות זאת?

המודל שאני מציע אינו מושלם. אבל הוא מנסה לאזן בין שני ערכים חשובים: מצד אחד, הערך של הגוף האנושי שאינו למכירה. מצד שני, הצורך לתגמל אנשים שעושים צעד יוצא דופן למען זרים.

התגמול הגדול מכולם

שנה אחרי התרומה, אני שמח שעשיתי זאת. לא בגלל הפטור מדמי בריאות או מנוי ה׳מטמון׳ שקיבלתי חינם לכל החיים (משום מה המנוי הוא רק לתורם. המשפחה צריכה לשלם…), אלא בגלל שידעתי שמישהו שלא הכרתי יחיה חיים טובים יותר. אני מאמין שיש עוד הרבה תורמים פוטנציאליים שהיו רוצים להצטרף למעגל הנתינה.

עמותת מתנת חיים חוגגת תרומה 2000 - הישג מרשים שנולד מאלטרואיזם טהור. לפני 20 שנה זה נראה בלתי אפשרי. ישראל הוכיחה שאפשר לשנות תרבות שלמה סביב תרומת איברים.

אבל מעל 900 איש עדיין ממתינים, והשאלה היא האם אנחנו מוכנים להגיד להם: "יש דרך להציל אתכם, אבל אנחנו מעדיפים שהתרומה תישאר אלטרואיסטית לחלוטין." אני לא בטוח שיש לי תשובה מושלמת - אבל אני חושב שזה שיח ששווה לנהל.

אז אם הכיוון הזה נשמע לכם הגיוני - שתפו את הטור. אם אתם מכירים מישהו בכנסת, במשרד הבריאות או בביטוח הלאומי שיכול לקדם את הנושא - אשמח לחיבור. ואם אתם עצמכם שוקלים לתרום - שכחו מהתמריצים והמדיניות - אין תגמול יותר גדול מלהציל חיים.