האם אנחנו חוסכים לפנסיה יותר מדי?

אנחנו רגילים לשמוע שצריך לחסוך עוד לפנסיה. לכן ההצעה שהעלתה לאחרונה המועצה הלאומית לכלכלה נשמעת כמעט כמו טעות דפוס: אולי חלק מהצעירים צריכים לחסוך פחות.

לפי ההצעה הראשונית, עובדים עד גיל ארבעים לא יחויבו להפריש את חלקם לפנסיה, 6% מהשכר המבוטח. המעסיק ימשיך להפקיד לתגמולים ולפיצויים, ומי שירצה יוכל להמשיך להפקיד גם בעצמו. ההפקדה המינימלית תרד מ-18.5% ל-12.5%, ובתלוש יישארו לעובד עוד כמה מאות שקלים בחודש.

לפי המועצה, אנחנו פשוט חוסכים יותר מדי: רוב העובדים צפויים לפרוש עם הכנסה דומה לשכר שלפני הפרישה ואפילו גבוהה ממנו, כשקצבת אזרח ותיק מביטוח לאומי נכללת בחשבון. ההצעה כבר עוררה התנגדות נרחבת בקרב גורמי המקצוע בממשלה. אבל גם אם לא תתקבל, השאלה שהיא מעלה נוגעת כמעט לכל משפחה.

תחשבו על נועה ואיתי, בני 33. יש להם שני ילדים במעון, שכירות, רכב בן עשר ומינוס שחוזר בכל חודש לאותו מקום. מכל משכורת שלהם יורדים 6% לפנסיה, ובאותו חודש הבנק גובה מהם ריבית על המינוס. יועץ פיננסי טוב יגיד להם שכדאי לחסוך מוקדם, ובאותה נשימה שכדאי מאוד לצמצם את המינוס. שתי העצות נכונות, אבל שתיהן נשענות על אותו כסף.

בעיניי זו השאלה האמיתית שההצעה מעוררת: מה עושים כשהשמיכה קצרה והחיסכון לעתיד ממומן בפועל על חשבון ההווה?

קיצור תולדות הפנסיה

פנסיית חובה היא המצאה די חדשה. עד 2008 היה החיסכון הפנסיוני של שכיר תלוי בעיקר בהסדר עם מקום העבודה שלו, ורבים הגיעו לגיל פרישה בלי פנסיה בכלל. הפרשת החובה התחילה בשיעור צנוע ועלתה בהדרגה, ומאז 2017 המינימום הוא 18.5%: העובד מפריש 6%, והמעסיק מוסיף לכל הפחות 12.5% לתגמולים ולפיצויים.

זה היה צעד חשוב. הוא הכניס לחיסכון ולהשקעה גם אנשים שלא היו פותחים קרן בעצמם, כדי שגם מי שלא מתעניין בכסף ולא קורא טורים כאלה יגיע לזקנה בעל חיסכון. והוא הגיע בדיוק בזמן. בעשורים האחרונים רשמו שוקי המניות בישראל ובעולם עליות יפות, והרבה ישראלים שמעולם לא קנו מניות בעצמם נהנו מהתשואות המרשימות דרך קרן הפנסיה. בלי חובת ההפרשה היה חלק גדול מהם נשאר מחוץ לחגיגה.

מה אפשר לעשות בשישה אחוזים

הטיעון בעד ההצעה פשוט. ההצעה מכוונת בדיוק לשנים של מעון ושכירות או משכנתה כבדה כשהמשכורת עוד בתחילת הדרך. בשביל נועה ואיתי כמה מאות שקלים בחודש יכולים לסגור את המינוס או לאפשר קצת יותר רווחה בהווה. מובן למה משפחה כזאת תעדיף קצת יותר כסף עכשיו גם במחיר של פחות בפרישה. זה גם ההיגיון של השיטה בשווייץ: שם שיעור החיסכון המינימלי עולה עם הגיל, מ-7% לצעירים ועד 18% לקראת הפרישה. הרעיון שצעירים יחסכו פחות לא הומצא במועצה הלאומית לכלכלה.

אבל לצעירים יש משהו שאי אפשר לקנות אחר כך, וזה זמן. אלף שקלים שהופקדו בגיל 25 ומשיאים תשואה של 3% בשנה מעל האינפלציה יגיעו בגיל 67 לכ-3,460 שקלים. אותו סכום שהופקד בגיל ארבעים יגיע ל-2,220. אפשר להגדיל את ההפקדות בהמשך, אבל את הריבית דריבית על השנים שעברו אי אפשר להחזיר.

ויש גם עניין של ברירת מחדל. בממשלה חוששים שאם החיסכון יהפוך לרשות, כמעט אף אחד לא יבחר בו. ומי שחי שנים על משכורת בלי ניכוי לפנסיה לא ישמח לפגוש חובת הפרשה פתאום בגיל ארבעים.

למי ההצעה מתאימה באמת

כאן נכנסת הטבת המס, והיא משנה את התמונה. שכיר שמשלם מס מקבל זיכוי של 35% על ההפקדות שלו עד תקרה מסוימת. הפקדה של 600 שקלים מקטינה את המס שלו ב-210 שקלים, כך שלקרן נכנסים 600 שקלים, ומהנטו יוצאים רק 390. אם יפסיק להפקיד, בתלוש הוא יראה רק עוד 390 שקלים. במילים פשוטות, 390 שקלים מהכיס הפכו ל-600 שקלים בקרן עוד לפני שהרוויחו שקל אחד של תשואה. קשה למצוא השקעה שמתחרה בזה, ובשביל עובד כזה הוויתור על ההפקדה הוא עסקה גרועה.

אבל הרבה צעירים אינם מגיעים בכלל לסף מס הכנסה. הם לא יקבלו שום זיכוי, וכל שקל שהם מפקידים יוצא מהנטו במלואו. דווקא הם, בעלי ההכנסות הנמוכות, מרוויחים הכי מעט מהטבת המס, ודווקא אצלם הכסף בתלוש חסר הכי הרבה. אם יש קבוצה שההצעה נכונה בשבילה, זו היא. אלא שבאוצר מזכירים שדווקא אצלם הפנסיה חלשה גם כך, כי הם נוטים למשוך פיצויים ולעבוד פחות ברצף.

המינוס לא יחכה

עכשיו נפתח את האפליקציה של הבנק. הריבית על משיכת יתר מגיעה לעיתים ל-15% בשנה. לדוגמה, מינוס קבוע של 20,000 שקלים בריבית של 12% עולה כ-2,400 שקלים בשנה. משפחה במצב כזה חוסכת לעתיד, ובאותו זמן משלמת ריבית גבוהה כדי לממן את ההווה.

בסוף הכול תלוי במה שיקרה לכסף שיתפנה. אם נועה ואיתי ישתמשו בו כדי לסגור את המינוס, יש על מה לדבר. אם הוא ייעלם בהוצאות השוטפות והמינוס יישאר, הם יגיעו לאותו מקום, רק תהיה להם פחות פנסיה.

עצמאים ומי שאינו עובד

לשכירים שיעור ההפקדה נקבע מלמעלה. עצמאים קובעים אותו בעצמם בכל שנה מחדש. החוק מחייב אותם להפקיד מינימום, וכל מה שמעבר לזה נתון לשיקול דעתם. בפגישות עם עצמאים אני שומע בדרך כלל רק על המינימום, אם בכלל. מעטים בדקו אם הם מנצלים את הטבות המס, ועוד פחות מהם חישבו כמה יצטרכו כדי לשמור בפרישה על רמת החיים שהם רגילים אליה. אפשר להתחיל במחשבון הפנסיה לעצמאים, שמראה בארבע שאלות כמה חובה להפקיד השנה וכמה מס אפשר לחסוך.

ויש מי שאין לו בכלל משכורת להפריש ממנה: סטודנטים, הורים שנשארו בבית עם ילדים קטנים, מי שנמצא בין עבודות. אצלם אין חובה וגם אין מעסיק שמפקיד. כל שקל לפנסיה יוצא מהחסכונות או מההכנסה של בן הזוג, ובלי הכנסה חייבת גם אין הטבת מס. בשבילם הדילמה שהמועצה מעלה כבר קיימת היום. כדאי לזכור שבקרן הפנסיה יש גם ביטוח נכות ושארים. מי שלא מפקיד באופן מסודר צריך לבדוק איך הוא שומר על הביטוח הזה גם אם החליט לוותר בינתיים על החיסכון לפרישה.

מי בודק את הוראת הקבע?

בעיניי התרומה החשובה של ההצעה היא עצם פתיחת הדיון. הפנסיה היא אחד החסכונות הגדולים בחיינו. כמעט חמישית מהשכר שלנו מופקדת אליה בכל חודש, והיא תקבע במידה רבה איך נחיה כשנפסיק לעבוד. ובכל זאת היא כמעט נעדרת מהשיח הציבורי. מחירי הדירות, הקניות בסופר וחשבונות החשמל מעוררים ויכוחים סוערים, והפנסיה נשארת עניין של אנשי מקצוע. כמה צריך לחסוך, איזה ביטחון נקבל בתמורה וכמה בחירה צריכה להיות לנו בדרך? אלה שאלות על החיים של כולנו, וראוי שיתפסו מקום גם מחוץ לכנסים של ענף הביטוח.

כדי להחליט צריך לבדוק מה קורה למשפחות לאורך החיים: כמה נשאר להן בשנים של גידול הילדים, כמה חוב הן צוברות, למי הטבות המס עוזרות באמת ומה תהיה הכנסתן בפרישה. התשובות עשויות להצדיק הפקדות שונות בגילים שונים או פתרון ממוקד כמו זה שבוחנים גורמי המקצוע בממשלה: להשאיר את החובה, אבל לאפשר לבעלי שכר נמוך למשוך חלק מהחיסכון מוקדם בהתאם לתנאים שייקבעו ולמטרות מוגדרות.

עד שנועה ואיתי יפרשו, כנראה ישתנו הכללים כמה פעמים. עדיף שזה יקרה בעקבות בדיקה מסודרת וקבועה, בלי לחכות להצעה שעושה כותרות.

אנחנו דורשים מאנשים לחסוך עשרות שנים ולהתאים את החיסכון לשינויים בחייהם. ראוי לדרוש גם מהמדינה לבדוק מדי פעם את הוראת הקבע שקבעה לכולנו.