כפתור האיפוס

יש לי הצעה מעט קיצונית לכבוד השנה החדשה: בואו נעשה איפוס. ניקח את כל הדירות, המניות, העסקים, הקרקעות והחסכונות בעולם, נחשב כמה הכול שווה ונחלק מחדש בדיוק בשווה.

אם נסכום את כל העושר הקיים על כדור הארץ ונחלק אותו ב־8.1 מיליארד בני אדם, כל נפש תקבל כ־200 אלף שקל בחישוב מעוגל. למשפחה ישראלית טיפוסית עם שלושה ילדים זה יוצא כמיליון שקלים.

מחר בבוקר אילון מאסק, הקבצן ברחוב ואני קמים עם אותו הון בדיוק: כמיליון שקלים למשפחה בת חמש נפשות. אין עשירים ואין עניים, אין ירושות ואין פערי פתיחה. כולם מתחילים מאותו קו זינוק. השאלה המעניינת היא כמה זמן זה יחזיק.

אגב, אני לא הראשון שחשב על השאלה ההיפותטית הזו. דורון פישלר הקדיש לה פרק שלם של ״התשובה״: ״כל הכסף בעולם״.

יש תשובה עממית מוכרת לניסוי הזה: לא הרבה. העניים יבזבזו, העשירים ישקיעו, ותוך כמה שנים הכסף יחזור פחות או יותר לאותן ידיים. זה סיפור נוח, כי הוא מסביר את העולם דרך תכונות אופי: מי שיודע להתנהל יתעשר, ומי שלא, יתרושש. המציאות מורכבת יותר, ובעיניי גם הרבה יותר מעניינת.

הסדק הראשון

אם אחרי החלוקה ניתן לכולם גם אותה משכורת, אותן הוצאות ואותה תשואה על החסכונות, השוויון יוכל להחזיק לנצח. לכסף אין זיכרון והוא לא מנסה לחזור לבעלים הקודמים שלו. כדי שהפערים יחזרו, משהו בחיים צריך להתחיל להזיז אותנו למסלולים שונים.

וזה יקרה מהר. אחד יבחר מקצוע שמכניס יותר, אחרת תעבוד פחות כדי להיות עם הילדים. עסק אחד יצליח, עסק אחר ייסגר. משפחה אחת תתמודד עם מחלה, לא עלינו, אחרת תקבל עזרה מההורים. יהיו החלטות טובות ורעות, כישרון ועבודה קשה, וגם הרבה מאוד מזל.

גם היכולת לחסוך אינה שווה. מי שמרוויח 12 אלף שקל בחודש מוציא את רוב הכסף על עצם החיים: דיור, אוכל, רכב, ילדים. מי שמרוויח 48 אלף שקל לא אוכל פי ארבע ארוחות ערב ולא צריך ארבע מכונות כביסה, ולכן קל לו בהרבה להפנות חלק גדול מההכנסה לחיסכון. כך מתחיל להיווצר הון.

כשהכסף מתחיל לעבוד

מכאן המשחק משתנה. נניח שלמשפחה אחת הצטבר מיליון שקל ולמשפחה אחרת חצי מיליון. אם שתיהן משקיעות ומקבלות אותה תשואה של שבעה אחוזים בשנה, הראשונה תרוויח בשנה הראשונה 70 אלף שקל והשנייה 35 אלף. היחס ביניהן נשאר זהה, אבל המרחק בשקלים גדל. אחרי עשרים שנה, בלי להוסיף שקל חדש, המיליון יתקרב לארבעה מיליון והחצי מיליון לכשני מיליון, לפני מס ואינפלציה.

ריבית דריבית לבדה לא מגדילה את הפער היחסי אם כולם מקבלים אותה תשואה. היא פשוט מגדילה את מה שכבר קיים. ההאצה האמיתית מתחילה כשגם תנאי המשחק משתנים.

מי שכל חסכונותיו הם 50 אלף שקל צריך שהכסף יהיה זמין. הרכב יכול להתקלקל, העבודה יכולה להיעלם לחודשיים, ופתאום צריך מזומן. הוא עלול למכור השקעה בזמן גרוע, לקחת הלוואה יקרה או לוותר על הזדמנות מפני שאין לו מרווח לטעות. מי שמחזיק חמישה מיליון שקל יכול להשאיר סכום נאה בצד ועדיין להשקיע את רוב הונו לטווח ארוך, לספוג ירידות ולחכות.

מחקר שהתבסס על נתוני מס בנורווגיה מצא שבעלי הון רב משיגים בממוצע גם תשואות גבוהות יותר על כספם. החוקרים מצביעים, בין היתר, על הבדלים בידע פיננסי, בחשיפה לסיכון ובהיקף ההשקעה. במילים פשוטות, הון נותן לבעליו גם זמן וגמישות, ושניהם שווים כסף.

כדאי להיזהר גם מהפיתוי להפוך את כל הסיפור למבחן אופי. נניח ששתי משפחות מקבלות מאה אלף שקל. אחת סוגרת הלוואה יקרה ומשלמת על טיפול שנדחה, והשנייה יכולה להשקיע את כל הסכום לעשר שנים. גם הראשונה עשויה לקבל החלטה מצוינת: היא מקטינה חוב וחוסכת ריבית. כעבור עשור יהיה קל להתפעל מתיק ההשקעות של השנייה, ולשכוח שהכסף של הראשונה כבר עשה עבודה חשובה. ההבדל ביניהן הוא גם בצרכים ובאפשרויות שעמדו לרשותן.

אז כמה זמן ייקח עד שהפערים יחזרו? בניסוי כזה אין מספר יחיד שאפשר לתת. זה תלוי גם בכללים של העולם שאחרי האיפוס: בפערי השכר, בחינוך, ברשת הביטחון, בירושות ובגישה להשקעות.

עשרת ימי איפוס

אולי משום כך רעיון האיפוס מושך אותנו כל כך דווקא עכשיו. אנחנו מגיעים לראש השנה אחרי שנה של החלטות, הרגלים ודברים שרצינו לעשות ולא עשינו. ואז מגיעה האפשרות להתחיל שוב.

מעניין שגם בעולם הכלכלי התורה בנתה נקודות כאלה. בסוף שנת השמיטה מגיעה שמיטת כספים, ואחת לחמישים שנה מגיע היובל: עבדים עבריים יוצאים לחופשי, ושדות האחוזה שנמכרו חוזרים למשפחות. החיים הכלכליים ממשיכים להתנהל, אנשים מצליחים ונכשלים וצוברים פערים, אבל מדי פעם נפתחת אפשרות לחזור לנקודת מוצא טובה יותר.

ויש ביובל פרט יפה במיוחד. חז״ל מתארים את עשרת הימים הראשונים של שנת היובל כתקופת ביניים משונה:

״מראש השנה עד יום הכפורים לא היו עבדים נפטרין לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהם, אלא אוכלין ושותין ושמחין ועטרותיהן בראשיהן״. ורק כשהגיע יום הכיפורים, ״תקעו בית דין בשופר, נפטרו עבדים לבתיהן ושדות חוזרות לבעליהן״ (ראש השנה ח ע״ב).

עשרה ימים שבהם הישן כבר נעצר, והחדש עוד לא התחיל לגמרי. קשה לחשוב על תמונה מתאימה יותר לעשרת ימי תשובה.

בחיים הכלכליים שלנו אין כפתור שמוחק בראש השנה את מה שהיה. המינוס נשאר מינוס, ההשקעה נשארת אותה השקעה, וגם הרגלי הכסף שלנו לא מתחלפים יחד עם לוח השנה. אבל אפשר לבחור נקודת התחלה חדשה. מי שסיים שנה קשה יכול לעצור את הסחף, לעשות סדר בחובות ולבנות מחדש קצת מרווח נשימה. ומי שמגיע לשנה החדשה דווקא במקום טוב יכול לשאול איך עולים מכאן עוד מדרגה: לחסוך יותר, להשקיע טוב יותר, להציב יעד משפחתי, או להפנות יותר מהכסף לדברים שחשובים באמת. האיפוס, במובן הזה, אינו מיועד רק למי שנפל. הוא שייך גם למי שרוצה לצמוח.

שנת היובל לא מבטיחה שאחרי חמישים שנה לא יימכרו שוב שדות ולא יצטברו שוב חובות. גם אנחנו יודעים שבשנה הבאה עוד נטעה, נתרחק ונצטרך לתקן. ובכל זאת אנחנו מאמינים בתשובה, באפשרות לעצור לרגע, לכוון מחדש, לשמוע שוב את השופר ולצאת לדרך טובה יותר.

לקראת סוף השנה שלח לי חבר צילום מסך מאחת מקבוצות הווטסאפ המשמשות כשו״ת הלכתי. מישהו שאל שם רב אם ראוי לקרוא את ״כסף קטן״ בשבת. הרי אני כותב כאן לא מעט על משכנתאות, פנסיה, השקעות, מסים ושאר ענייני העולם הזה. תשובת הרב הייתה, בתמצית, שלדעתו הדבר אינו אסור, אך אינו ראוי: שבת נועדה גם לעזוב קצת את ענייני החול ולהתעסק בדברים גבוהים יותר.

השאלה הזאת הלכה איתי. אני לא יודע בדיוק איפה עובר הקו בין דיון כלכלי ״של חול״ לבין דיון חברתי, ערכי או אפילו רוחני. הרי גם ביטחון ופוליטיקה ואפילו התיישבות הם ענייני העולם הזה, ועליהם לא הועלתה שאלה. אני לא רוצה להיכנס לדיון ההלכתי. ובינתיים, תמיד אפשר להחמיר ולקרוא את הטור מבעוד יום. אני כן יודע מה אני מנסה לעשות כאן בכל שבוע: לקחת דברים שנוגעים לכיס ולחיים היומיומיים, ולנסות להבין דרכם משהו קצת יותר גדול, על משפחה, אחריות, בחירה, חברה, חירות, ולפעמים אפילו על אמונה.

תודה שאתם קוראים, מגיבים, מתווכחים ושולחים רעיונות לאורך השנה. שתהיה לכולנו שנה טובה ומתוקה.