כמה שאלות אפשר לדחוס לפתק אחד

כמה שאלות אפשר לדחוס לפתק אחד?

כשהתור במכולת הזיז מנדטים

ב־1951 אזרח ישראלי באמת יכול היה להעביר את הקול שלו בגלל התור במכולת.

המדינה הצעירה חיה תחת משטר הצנע. הממשלה חילקה פנקסי נקודות, הגבילה רכישה של מוצרי יסוד והתערבה עמוקות בניהול המשק. מפלגת הציונים הכלליים, שדגלה בשוק חופשי יותר וביוזמה פרטית, הפכה את המחסור ואת ההתערבות הממשלתית לנושא בחירות מרכזי. הסיסמה שלהם, "תנו לחיות בארץ הזאת", דיברה בדיוק למקום הזה.

זה עבד. המפלגה זינקה משבעה מנדטים לעשרים והפכה לשנייה בגודלה בכנסת. כשנה וחצי אחר כך היא כבר הצטרפה לממשלת בן־גוריון, ובשנים הבאות הלך משטר הקיצוב והצטמצם. הציונים הכלליים לא ביטלו לבדם את הצנע, אבל הכוח שנולד מהוויכוח הכלכלי בקלפי הפך גם לכוח פוליטי.

נסו לדמיין היום עשרים מנדטים שזזים בגלל מחיר הביצים.

כשימין ושמאל דיברו גם על כסף

בחלק גדול מהפוליטיקה המערבית, במשך תקופות ארוכות, החלוקה בין ימין לשמאל התארגנה במידה רבה סביב שאלות כלכליות.

מי צריך לשלם יותר מס. כמה גדולה צריכה להיות מדינת הרווחה. כמה כוח לתת לאיגודי עובדים. מי צריך להחזיק בתעשיות ובתשתיות. כמה חופש לתת לשוק וכמה להתערב בו.

המפה אף פעם לא הייתה נקייה לגמרי. היו גם דת, לאומיות, הגירה, גזע וזהות. אבל במקומות רבים היה אפשר לנחש לא רע את עמדתו הכלכלית של אדם לפי המחנה הפוליטי שלו. פועלים ושכבות עממיות נטו יותר למפלגות שמאל וסוציאל־דמוקרטיה; בעלי עסקים והמעמדות המבוססים נטו יותר לימין.

אצלנו הקשר הזה הלך ונעשה הרבה פחות ברור.

כרזת בחירות של מפא״י מ־1951, הלועגת לסיסמת הציונים הכלליים ״תנו לחיות בארץ הזאת״. על רקע הצנע והוויכוח על הפיקוח הממשלתי, מפא״י הציגה את תומכי השוק החופשי כבורגנים שבעים המבקשים להסיר את ההגבלות לטובת עצמם.

1967: נקודת המפנה הראשונה

גם לפני מלחמת ששת הימים היו בישראל ויכוחים עמוקים על ביטחון ולאומיות. אבל 1967 הניחה במרכז הפוליטיקה שאלה עצומה שקשה היה להתחרות בה: מה עושים עם השטחים ששוחררו?

להחזיק או לוותר. להתיישב או לסגת. ארץ ישראל השלמה או פשרה טריטוריאלית.

בעשור שלאחר מכן נטענו המילים "ימין" ו"שמאל" בישראל יותר ויותר במשמעות הזאת. הימין נעשה מזוהה עם עמדה ניצית יותר ועם התנגדות לוויתורים טריטוריאליים, והשמאל עם נכונות גדולה יותר לפשרה מדינית.

הכלכלה לא נעלמה. המשיכו להתווכח על ההסתדרות, קצבאות, מסים, חברות ממשלתיות ושוק חופשי. היא פשוט איבדה בהדרגה את הבעלות על המילים "ימין" ו"שמאל".

ואז הגיע 1977 והפך את העסק למסובך עוד יותר.

1977: כשהמעמד והפתק הפסיקו ללכת יחד

בישראל של העשורים הראשונים עדיין היה קשר מסוים בין מעמד חברתי לבין המחנה הפוליטי. המהפך של 1977 הראה עד כמה הקשר הזה כבר נסדק.

מצביעים רבים מהפריפריה, ובעיקר בני עדות שנשאו תחושת קיפוח עמוקה כלפי שלטון מפא"י, עברו לליכוד בראשות בגין. הבחירה שלהם לא נבעה מכך שבבת אחת השתכנעו שצריך להפריט חברות ממשלתיות או להוריד מס חברות. עבור רבים היא הייתה קשורה למסורת, לזהות, לייצוג ולתחושה שסוף־סוף יש מפלגה שרואה אותם.

וכך נוצר אחד המאפיינים המעניינים של הפוליטיקה הישראלית: קבוצות שבמפה הכלכלית האירופית הקלאסית היו עשויות להיות הבסיס של השמאל החברתי נעשו בסיס מרכזי של הימין הישראלי. במקביל, עם השנים, השמאל נעשה מזוהה יותר עם אוכלוסיות משכילות ומבוססות.

המעמד הכלכלי והפתק בקלפי כבר לא הלכו בהכרח לאותו כיוון.

ומאז רק נוספו עוד שאלות לפתק: דת ומדינה, גיוס חרדים, מערכת המשפט, זהותה היהודית של המדינה, יחסי רוב ומיעוט, וכמובן ביטחון ומלחמה.

וצריך לעצור כאן לרגע: אף אחת מהשאלות האלה אינה הסחת דעת.

אם אדם חושב ששאלת הביטחון תקבע את עתיד ילדיו, שמאבק על מערכת המשפט יקבע את אופייה של המדינה, או שוויכוח על דת ומדינה נוגע לזהותה הבסיסית של ישראל - הגיוני לגמרי שהוא ייתן להן משקל גדול.

הבעיה מתחילה רק כשהעובדה שהכלכלה אינה במקום הראשון שולחת אותה אוטומטית למקום האחרון.

הכלכלה זזה בקצב אחר

היא באה לידי ביטוי בהתייקרות של הקניות בסופר. בעוד מאתיים שקל שנוספו להחזר המשכנתא. בשכר שעלה קצת פחות מהמחירים. בעוד חוג שכבר לא נכנס בתקציב, ובעוד חודש שבו לא נשאר כסף להעביר לחיסכון.

אין רגע שבו מופיעה בטלפון התראה: "היום מצבכם הכלכלי הורע באופן משמעותי".

עד שאנחנו מבחינים, השינוי כבר קרה.

גם התמריץ הפוליטי עובד בהתאם. עימות על ביטחון, משפט או זהות מייצר תגובה מיידית. רפורמה אמיתית בדיור, בתעסוקה, בתחרות או במיסוי דורשת לפעמים שנים של עבודה אפורה, עימות עם קבוצות אינטרס ומחיר בהווה בשביל תוצאה שתגיע אחרי מערכת הבחירות הבאה.

פתק אחד, הרבה קווים אדומים

וכאן מגיע הבוחר לקלפי עם בעיה כמעט בלתי אפשרית.

יכול להיות שהוא ימני בביטחון ובהתיישבות, ליברלי בדת ומדינה, מתון בסוגיות משפטיות וסוציאל בכלכלה. או כל צירוף אחר. אבל בקלפי אין שאלון. יש פתק אחד ועליו שם של מפלגה שמגיעה כחבילה.

אז מה עושה אדם שהכלכלה חשובה לו, אבל יש נושאים שחשובים לו יותר?

אפשר לחשוב על ההצבעה בשני שלבים.

בשלב הראשון קובעים את גבולות הגזרה: אילו מפלגות בכלל יכולות לקבל את הקול שלכם בהתחשב בקווים האדומים שלכם בביטחון, זהות, דת, משפט וכל נושא אחר שאתם רואים כעקרוני.

אם נשארה יותר מאפשרות אחת, כאן הכלכלה יכולה להתחיל לעבוד. מי מציגה תוכנית רצינית יותר? מי יודעת לומר לא רק מה היא רוצה לתת, אלא גם מאיפה יבוא הכסף? מי מטפלת ביוקר המחיה ובדיור לאורך הקדנציה, ומי נזכרת בכיס שלכם כשהבחירות מתקרבות ומבטיחה כל מיני דברים ״בחינם״?

לא צריך לעבור מימין לשמאל בגלל חשבון החשמל כדי לתת לכלכלה כוח פוליטי. מספיק שמפלגה תדע שהיא עלולה לאבד את הקול שלכם למפלגה סמוכה בתוך אותו מחנה בגלל ניהול כלכלי גרוע.

ומה אם אחרי כל הקווים האדומים נשארה לכם רק מפלגה אחת? גם אז הכלכלה לא חייבת להיעלם. במקרה כזה השאלה עוברת מ"למי אצביע" ל"איזו מפלגה אני דורש לקבל". מי שמתפקד למפלגה יכול להשפיע בפריימריז כשיש כאלה, אפשר לדרוש מנבחריה עמדות כלכליות ברורות, ואפשר לייצר לחץ דווקא ברגעים שבהם נכתבים מצעים והסכמים קואליציוניים.

אתם אולי לקוחות שבויים של המחנה. אין סיבה להיות לקוחות אדישים של המפלגה.

כנראה שלא נחזור ל־1951, וגם לא בטוח שאנחנו רוצים. החיים בישראל מורכבים מדי מכדי להסתדר סביב מחיר הביצים בלבד.

אבל יש הבדל גדול בין לומר שהכלכלה אינה במקום הראשון לבין לתת לה מקום אחרון.

יש לנו הרבה שאלות ופתק אחד. אחרי שקבענו על מה איננו מוכנים להתפשר, כדאי להשאיר גם לכיס זכות הצבעה.