מאין מגיע הכסף לתקציב ומדוע בנייתו מתחילה בהימור מחושב על הצמיחה והכנסות המס.
מפרקים את התקציב. חלק א׳: ההכנסות.
הרבה דברים יכולים לספר את הסיפור של אדם. הבגדים שהוא בוחר ללבוש, הרהיטים שממלאים את הבית שלו או המילים שבהן הוא משתמש כדי לתאר את היום שלו. בתור מתכנן פיננסי, אני יודע שקיים מסמך אחד שמספר סיפור אמיתי, ללא פילטרים וללא תירוצים: תדפיס הבנק. כשמביטים בשורות הקטנות של העובר ושב, מציצים אל סולם הערכים של האדם. שם ניבטת ההשקעה בחינוך הילדים מול ההוצאה על בילויים, וההקצאה לתרומה ועזרה לזולת, היכולת לחסוך לעתיד ועוד. תדפיס הבנק הוא מראה כנה של סדרי העדיפויות שלנו בחיים.
גם ברמה הלאומית המצב דומה. תקציב המדינה הוא המסמך שבו המדינה מגדירה מה הם סדרי העדיפויות הערכיים שלנו כחברה. כדי להבין אותו באמת צריך לקרוא לתקציב בשמו המלא: התשתית שבלעדיה שום דבר לא עומד. חוק יסוד משק המדינה קובע כלל נוקשה מאוד שמסביר מדוע התקציב הוא לא עוד חוק רגיל; אם הכנסת לא מצליחה להעביר את חוק התקציב בתוך שלושה חודשים מיום תחילתה של שנת הכספים, היא מתפזרת והולכים לבחירות. הקביעה הזו הופכת את התקציב לדופק שמאפשר למערכת כולה להתקיים ולתוכנית העבודה הקריטית ביותר של חברת הניהול הגדולה בישראל. המדינה היא המנגנון שקיבל מאיתנו מנדט לנהל את המשאבים המשותפים שלנו ולספק לנו שירותים שפשוט איננו יכולים לקנות לבד – מצבא ומשטרה ועד למערכת משפט ותשתיות כבישים. במדורים הקרובים נפרק את המנגנון הזה לגורמים, כשהפעם נתמקד בשאלה הבסיסית ביותר: מאיפה מגיע הכסף שממלא את הארנק הלאומי.
ההימור הגדול: סיפור על צמיחה וציפיות
הדבר הראשון שחשוב לדעת על בניית תקציב הוא שמדובר בהימור אחד גדול. לפני ששר האוצר מחליט כמה להוציא על כיתות לימוד או על טנקים, הכלכלנים שלו חייבים לנחש כמה כסף בכלל ייכנס לקופה. התקציב מתחיל בתחזית צמיחה, שהיא הערכה של כמה המשק יצליח לייצר בשנה הקרובה. אם התחזית אופטימית מדי והמשק לא צומח כמצופה, המדינה מוצאת את עצמה עם בור תקציבי עמוק. לכן, התקציב הוא בראש ובראשונה הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על כמה נהיה עשירים מחר. כל שקל שמוקצב להוצאה נשען על ההנחה שהסיפור הזה אכן יתממש במציאות. נכון לינואר 2026, בנק ישראל מעריך שהמשק צפוי להאיץ באופן חד ולצמוח בשנת 2026 בשיעור של 5.2%, הודות לחזרה של המשק לפעילות מלאה אחרי שנתיים קשות של מלחמה.
כדי להבין את גבולות המשחק הזה, כדאי להכיר את חוק הפחתת הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית משנת 1992. החוק הזה פועל כמו זוג צבתות על מקבלי ההחלטות: מצד אחד הוא קובע את שיעור הגידול המותר בהוצאה משנה אחת לזו שאחריה, ומצד שני הוא מגדיר את תקרת הגירעון המקסימלית המותרת (על הגירעון נדבר בהמשך). המשמעות היא שהממשלה פועלת בתוך מגרש משחקים תחום מאוד. היא חייבת למצוא את האיזון העדין בין ההתחייבויות שכבר קיימות – אותם סעיפי הוצאה קבועים שנובעים מחקיקה קודמת והסכמים מחייבים – לבין היכולת שלה לייצר הכנסות חדשות שיאפשרו לה לעמוד במגבלות החוק הקשיחות הללו.
מה ממלא את הקופה?
כדי לסבר את האוזן, כדאי להסתכל על מבנה ההכנסות בפועל בדוח השלם האחרון שפורסם. לפי נתוני מרכז המחקר והמידע של הכנסת, באחד-עשר החודשים הראשונים של שנת 2024 הסתכמו ההכנסות ממיסים ואגרות בכ-413 מיליארד שקלים. כשמקלפים את השכבות, מגלים מי נושא בנטל. רוב הכסף, כ-56% המהווים כ-233 מיליארד שקלים, מגיע ממיסים ישירים כמו מס הכנסה ומס חברות. זוהי הדרך שבה המדינה גובה חלק מההצלחה הכלכלית שלנו. נתח משמעותי נוסף של כ-42%, שהם כ-173 מיליארד שקלים, מגיע ממיסים עקיפים שמוטלים על הצריכה שלנו, כמו מע"מ, מס קנייה ובלו על דלק. (דרך אגב, אולי יעניין אתכם לדעת שהבְלוֹ הוא שם של מס מהתקופה הפרסית המופיע בספר עזרא)
שאר הקופה מתמלאת ממקורות קטנים בהרבה. אגרות ותשלומי חובה שונים תורמים נתח של פחות מ-2% מההכנסות הכוללות, בעוד שהכנסות שאינן מיסוי – כמו תמלוגים ממשאבי טבע, דיבידנדים מחברות ממשלתיות וריבית – מהוות כ-2% עד 3% בלבד מהסך הכל. השורה התחתונה ברורה ומעוררת מחשבה: בשונה ממדינות אחרות עתירות משאבים טבעיים, הארנק הלאומי מתמלא כמעט כולו מהעבודה, מהרווחים ומהצריכה של האזרחים והחברות. הגז והנכסים הממשלתיים מוסיפים חמצן תקציבי חשוב, אך הם בהחלט אינם נושאים את התקציב על גבם. אנחנו, בפעילות היומיומית שלנו, הם אלו שמממנים את המדינה.
המדינה כמשקיעה
כאן מסתתר עקרון שאינו אינטואיטיבי עבור רבים: המדינה לעיתים בוחרת לקחת פחות כדי להרוויח יותר. הדרך הנכונה להגדיל את ההכנסות בטווח הארוך היא לעיתים להפחית את נטל המס המיידי. כאשר המדינה לדוגמה מרחיבה את מדרגות המס ומשאירה יותר כסף פנוי בכיס של האזרחים, היא מהמרת על כך שהכסף הזה יחזור אליה דרך צריכה מוגברת וצמיחה עסקית. זהו סוג של השקעה של המדינה בציבור. ויתור על שקל של מס ישיר היום יכול להניב יותר שקלים של מע"מ ופעילות כלכלית מחר. אם ההימור מצליח, כולם מרוויחים. אם ההימור נכשל, המדינה נשארת עם חוסר בקופה.
בתוך המערכת הגדולה הזו קיימים גם מנגנונים של הוצאה מותנית בהכנסה או "הכנסה מיועדת". משרד התחבורה, למשל, מהווה מוקד הכנסות משמעותי שגובה מיליארדי שקלים מאגרות כלי רכב, בעוד משרד המשפטים והמשרדים האחרים גובים אגרות ורישיונות בהיקף של למעלה ממיליארד שקלים נוספים. הכספים הללו מיועדים לעיתים ישירות למימון השירותים שעבורם הם שולמו. מדובר במעין מודלים עסקיים קטנים בתוך הגוף הממשלתי הגדול, שנועדו להבטיח שהשירות לאזרח ימומן במידה רבה על ידי מי שצורך אותו בפועל.
גירעון: המינוף שבין משק בית למדינה
מה עושים כשאין מספיק הכנסות לכיסוי כל הצרכים? התשובה היא הגירעון. חשוב לזכור שישראל נכנסה לתקופה המאתגרת הזו מעמדת כוח פיננסית משמעותית. בשנת 2022 אף נרשם עודף תקציבי של כ-9.4 מיליארד שקלים, ויחס החוב-תוצר עמד בערב המלחמה על אזור ה-60%, רמה שנחשבת לבריאה מאוד במונחים בינלאומיים. בעוד שבתקציב ביתי גירעון נתפס כמעט תמיד ככישלון, בתקציב המדינה הוא כלי עבודה לגיטימי. גירעון מייצג מינוף פיננסי שבו המדינה לווה כסף מהעתיד כדי להשתמש בו היום.
הרציונל בגרעון מדינתי שונה ממשק בית משתי סיבות מרכזיות. ראשית, אם הכסף הלווה מושקע במנועי צמיחה כמו תשתיות, חינוך או שיקום המשק, התשואה שהם ייצרו בעתיד תהיה גבוהה מעלות הריבית על החוב. שנית, למדינה יש אופק זמן אינסופי והיא לא צריכה "לסגור את החשבון" ביום היציאה לפנסיה. היא יכולה להמשיך לגלגל את החוב כל עוד המשק צומח והמשקיעים מאמינים ביכולת ההחזר שלה.
בסופו של דבר, הכנסות המדינה הן לא כסף שנופל מהשמיים, אלא תוצר של העבודה, היזמות והאמון של כולנו. מי שמבין מאיפה הכסף מגיע, מבין שהמדינה היא שותפות שבה כולנו בעלי מניות. המודעות לדרך שבה ממלאים את הארנק הלאומי היא הצעד הראשון והכרחי לפני שמתחילים לדון בשאלה המרתקת לא פחות: איך ועל מה אנחנו מחליטים לבזבז את כל המיליארדים האלה. בשבוע הבא נהפוך את הדף ונעבור לצד השני של המאזן – עולם ההוצאות המורכב של מדינת ישראל.
פורסם במקור בעולם קטן, ומובא כאן באישור.