מפרקים את התקציב, חלק ב׳: ההוצאות

מפרקים את התקציב | חלק ב׳: ההוצאות

בשבוע שעבר דיברנו על צד ההכנסות והבנו שהמדינה היא סוג של שותפות גדולה שמתמלאת בעיקר מהפעילות הכלכלית – העבודה, ההשקעות והצריכה של כולנו. בואו נהיה כנים: השורות הירוקות של המשכורת בתדפיס הבנק הן הרגע שבו כולנו נושמים לרווחה, וזה תמיד משמח. אבל הדרמה האמיתית – זו שגורמת לנו להחסיר פעימה, לחשב מסלול מחדש ולהרגיש באמת את המשקל של האחריות שלנו – נמצאת תמיד בשורות האדומות. שם, בין התשלום לסופרמרקט להחזר המשכנתא, נחשף הסיפור האמיתי של מי אנחנו ומה באמת חשוב לנו בחיים.

התקופה הקרובה דרמטית במיוחד עבור התדפיס המשותף של כולנו. בזמן שרובנו ישנו, המכונה הפוליטית-כלכלית עבדה שעות נוספות כדי להכריע איך ייראה העתיד שלנו. בשעה שלוש לפנות בוקר ביום רביעי לפני שבועיים, באולם מליאת הכנסת הבהבו המספרים על הצג והכריזו על אישור תקציב המדינה לשנת 2026 בקריאה ראשונה. ברוב של 62 תומכים מול 55 מתנגדים, עבר התקציב הגדול בתולדות המדינה, העומד על כ-662 מיליארד שקל. המספרים היבשים הללו הם כעת מציאות מחייבת שעברה משולחן הממשלה אל הדיונים המרתוניים בוועדות הכנסת. אישור התקציב בקריאה ראשונה הוא הרגע שבו הצהרות הכוונות הופכות לתוכנית עבודה רשמית של חברת הניהול הגדולה בישראל.

אשליית הבחירה והמציאות הקשיחה

הטעות הנפוצה ביותר כשחושבים על הוצאות המדינה היא הדימוי של שר האוצר כילד בחנות ממתקים עם ארנק גדוש בשטרות. אנחנו נוטים לדמיין שראש הממשלה והשרים יושבים ומחליטים מחר בבוקר לחלק מיליארדים לחינוך, לבריאות או לתשתיות לפי נטיית ליבם. האמת היא הרבה יותר משעממת ומעט מתסכלת.

המציאות היא שהוא 'יורש' ישות משפטית עם התחייבויות עבר כבדות. דמיינו שאתם נכנסים לנהל עסק קיים, רק כדי לגלות שקודמיכם כבר חתמו בשם העסק על חוזי עתק: השכירות נעולה, הסכמי השכר חתומים, והלוואות העבר יורדות אוטומטית. אתם אולי מחזיקים בהגה, אבל 75%-80% מההכנסות שלכם כבר 'צבועות' ונעולות בגלל החלטות שהתקבלו הרבה לפני שהגעתם. בתקציב המדינה קוראים לזה "הוצאה קשיחה", וזהו המחסום הראשון והגדול ביותר בבניית סדרי העדיפויות שלנו.

מרבית התקציב הישראלי לשנת 2026 מורכב מהתחייבויות שאי אפשר לבטל בלחיצת כפתור. מדובר במשכורות לעשרות אלפי מורים, שוטרים ורופאים, בפנסיות תקציביות שחייבים לשלם ובהסכמים קיבוציים שנחתמו לפני שנים. הממשלה היא ספינה ענקית וכבדה שנוסעת בעיקר בכוח ההתמדה; ההגה שלה מגיב לאט מאוד. האקשן האמיתי, המלחמות הפוליטיות והוויכוחים הערכיים שאתם שומעים עליהם בחדשות, מתרכזים למעשה בנתח זעיר יחסית מהתקציב – עשרות בודדות של מיליארדים, ובפועל לעיתים הרבה פחות מזה. שם, באחוזים הבודדים הללו, נקבע אם השנה נפתח עוד כיתה או נשקיע בטכנולוגיה צבאית חדשה. התקציב הגמיש הוא במידה רבה אשליה אופטית; בכל תקציב חדש הממשלה עסוקה פחות בלבחור עתיד ויותר בלשלם על העבר – על הסכמים, על חובות ועל החלטות שהתקבלו מזמן.

הטייס האוטומטי ומלכודת הריבית

כאן נכנס לתמונה המושג שכל מנהל תקציב לומד לאהוב ולשנוא בו-זמנית: הטייס האוטומטי. דמיינו שגם אם הממשלה תחליט שהיא לא מעבירה אף חוק חדש ולא פותחת אף פרויקט, התקציב עדיין יגדל בכ-3% בכל שנה רק כדי לשמור על רמת השירות הקיימת. הסיבה לכך נובעת מהגידול הטבעי של האוכלוסייה, שעומד על 1.8% בשנה, ומהזדקנות האוכלוסייה. כל תינוק שנולד וכל מבוגר שמאריך ימים זקוקים לשירותי חינוך ורפואה. הטייס האוטומטי הוא הכוח שדוחף את ההוצאות למעלה מעצמן, והאתגר הוא קודם כל להישאר במקום ולא להידרדר לאחור בגלל הגידול הטבעי של המדינה.

אבל המכשול הגדול באמת, זה שמקטין לנו את מרחב הנשימה בתקציב הנוכחי, הוא תשלום הריבית על החוב. בשנת 2026, תשלומי הריבית מוערכים בסכום אדיר של כ-64 מיליארד שקל (כ-10% מהתקציב!). זהו סכום שגדול יותר מתקציבי משרדים שלמים. חשוב להבין שגם אם חלק מהריבית הזו חוזר אלינו כחוסכים דרך קרנות הפנסיה המנהלות את השקעותינו, מבחינת תקציב המדינה זהו כסף שלא בונה כיתה, לא מקצר תור בבית חולים ולא סולל כביש. הריבית היא המשקולת שחונקת את מרחב התמרון שלנו. הגירעון (עליו דיברנו בשבוע שעבר) לשנת התקציב הנוכחית נקבע על 3.9% מהתוצר, כך שלמעשה נוסיף השנה עוד למשקולת הזו עבור התקציבים הבאים, שכן כל עלייה בחוב מתורגמת לעוד מיליארדי שקלים של ריבית קדימה.

דילמת הביטחון מול איכות החיים: לקחי העשור האבוד

ואז מגיעה הדילמה המורכבת מכולן: תקציב הביטחון מול השירותים האזרחיים. בשנת 2026, תקציב הביטחון צפוי לעמוד על כ-112 מיליארד שקל, זינוק דרמטי לעומת כ-65 המיליארדים שהוקצו לכך לפני שנת 2023. מדובר ביותר מ-7% מהתוצר הלאומי, נתון חריג מאוד בקנה מידה עולמי המייצג את התגובה למציאות החדשה שאחרי המלחמה. כאן נחשף סולם הערכים האמיתי של התקציב: גם מי שתומך בהגדלת תקציב הביטחון חייב להבין את המחיר שהוא גובה. כל שקל שהולך למיגון הוא שקל שלא יופנה להשקעות שיכולות לייצר צמיחה ארוכת טווח או לשפר את איכות החיים היומיומית שלנו.

ההיסטוריה הישראלית כבר לימדה אותנו מה קורה כשהאיזון הזה מופר. אחרי מלחמת יום הכיפורים, ישראל נגררה למה שמכונה "העשור האבוד". הוצאות הביטחון זינקו אז לממדים מפלצתיים של כמעט 30% מהתוצר, מה שהוביל למיתון עמוק, אינפלציה דוהרת ואפס צמיחה. המשק הישראלי פשוט נחנק תחת עומס הביטחון. הלקח ההיסטורי ברור: כדי לשמור על ביטחון חזק לאורך זמן, חייבים משק חזק שיוכל לממן אותו. אם נשקע את כל המשאבים בטנקים ונזניח את מנועי הצמיחה הכלכליים, אנחנו עלולים למצוא את עצמו עם צבא מצוין אבל עם מדינה שלא מסוגלת להחזיק אותו.

הנשק הסודי

בסופו של דבר, צד ההוצאות הוא המקום שבו הצהרות הכוונות פוגשות את המציאות הקשיחה. לא משום שיש לממשלה חופש לבחור הכול מחדש, אלא דווקא משום שכמעט ואין לה חופש. כשמרחב התמרון מצטמצם, סולם הערכים האמיתי נחשף בשאלה אילו סעיפים מוגנים בכל מחיר, ואיפה מוכנים לקצץ, לדחות או לוותר. שם מתברר אם אנחנו מצליחים, גם תחת אילוצים כבדים, להפנות משאבים לתשתיות ולמנועי צמיחה – או רק עסוקים בלתחזק את העבר.

התובנה המרכזית היא שאין באמת כסף חדש – כל שקל שמתווסף למשרד אחד נלקח ממקום אחר או מהגדלת החוב של הילדים שלנו.

אבל בתוך כל המבוך הזה של הוצאות קשיחות, ריביות מאמירות וטייסים אוטומטיים, הממשלה מחזיקה בנשק סודי אחד. כלי שמאפשר לה לשנות את כללי המשחק, לשבור מונופולים ולהפוך את הכסף שלנו לשווה הרבה יותר – גם בלי להוסיף שקל אחד לתקציב ההוצאות.

בשבוע הבא נסיים את הטרילוגיה ונגלה איך המדינה משתמשת ב"חוק ההסדרים" כדי לעקוף את הבירוקרטיה ולשנות לנו את החיים בדרכים שלא דמיינו. נבין למה הקרב האמיתי הוא לא רק על חלוקת העוגה הקיימת, אלא על החוקים והרפורמות שיעזרו להגדיל את העוגה כולה.