החצנות: המחיר השקוף שאחרים משלמים עבורנו

החצנות - המחיר השקוף שאחרים משלמים עבורנו.

השבוע נתקעתי בפקק אדיר בכניסה לתל אביב. אחרי שעה של זחילה, גיליתי שהסיבה הייתה משאית שעצרה לפריקת סחורה בנתיב אחד, וחסמה חלקית את התנועה. הנהג פשוט עשה את עבודתו - הוביל סחורה לחנות. הוא אפילו לא חשב על אלפי האנשים שהוא עיכב, על הפגישות שהוחמצו, על הטיסות שפוספסו.

זו דוגמה מושלמת למה שכלכלנים מכנים "החצנה": נהג המשאית וחנות המכולת קיבלו את התועלת המלאה מפריקת הסחורה (שכר עבודה ורווח מהמוצרים), אבל העבירו חלק גדול מהעלות (עיכוב בכביש) לאלפי נהגים אחרים.

אחת ההנחות הבסיסיות של כלכלת השוק החופשי היא שהמחירים משקפים את העלות האמיתית של מוצרים ושירותים. כשקונים עגבנייה, המחיר אמור לשקף את עלות הזרעים, המים, העבודה, ההובלה והרווח של כל מי שמעורב בשרשרת. אבל מה אם חלק מהעלויות פשוט "נעלמות" מהמשוואה?

זהו כשל שוק קלאסי. ההנחה הנאיבית של הקפיטליזם הייתה שהשוק יודע לטפל בהכל. אבל המציאות מורכבת יותר: פעמים רבות פעולות כלכליות משפיעות על אנשים שכלל אינם חלק מהעסקה. מפעל שמזהם נחל, נהגים שיוצרים פקקים, מסיבה רועשת בלילה - בכל המקרים הללו, מישהו נהנה ומישהו אחר משלם את המחיר, בלי שהשוק מתמחר זאת.

בטור הקודם דיברנו על "הטרגדיה של נחלת הכלל" – כיצד משאבים משותפים מתדלדלים כשכולם משתמשים בהם ללא הגבלה. הפעם נבחן תופעה קרובה אך שונה: פעולות שלנו שמשפיעות על אחרים, מבלי שאנחנו לוקחים השפעות אלה בחשבון. בשפה הכלכלית הרשמית זה נקרא "החצנות" (externalities).

מהי החצנה?

החצנה היא עלות או תועלת שנגרמת לאדם אחד כתוצאה מפעילות של אדם אחר, מבלי שהשני משלם על הנזק או מקבל תגמול על התועלת. כמישהו מפעיל מוזיקה בקולי קולות בגן סאקר הוא יוצר "החצנה שלילית" – נזק לסובבים שלא מקבלים על כך פיצוי. כשאתם מטפחים גינה יפהפייה שמשמחת את העוברים ושבים, אתם יוצרים "החצנה חיובית" – תועלת לאחרים מבלי לקבל תגמול.

החצנות נמצאות בכל מקום סביבנו. הנה כמה דוגמאות:

כשאנחנו נוסעים ברכב פרטי בשעות העומס, אנחנו לא רק נתקעים בפקק – אנחנו גם תורמים לפקק. כל רכב נוסף על הכביש מאט את התנועה עבור כל הנהגים האחרים. לפי מחקר של בנק ישראל, העלות השנתית של פקקי התנועה למשק הישראלי מוערכת ב-35 מיליארד שקל! אנחנו משלמים על הדלק והבלאי של הרכב שלנו, אבל לא על הזמן היקר שגזלנו מעשרות או מאות נהגים אחרים. (וזה עוד לפני שדיברנו על זיהום האוויר או הרעש)

מצד שני, כשאנחנו מתחסנים נגד מחלה מדבקת, אנחנו לא רק מגנים על עצמנו, אלא גם מקטינים את הסיכוי שנדביק אחרים. זו החצנה חיובית קלאסית: אנחנו מספקים הגנה לאחרים מבלי לקבל תגמול על כך. לכן, ברוב המדינות החיסונים מסובסדים או ניתנים חינם – זו הדרך של החברה "לשלם" לנו על התועלת שאנחנו מספקים לה.

פתרונות לבעיית ההחצנות

הפתרון המקובל במשך שנים היה רגולציה ישירה – חוקים והגבלות. איסור עישון במקומות ציבוריים, תקני זיהום לרכבים, והגבלות רעש הם דוגמאות מוכרות. הבעיה היא שרגולציה אחידה לא תמיד יעילה, שכן היא לא מתחשבת בהבדלים בעלויות ובתועלות שיש לאנשים שונים.

אחד הכלכלנים הראשונים שניתח את בעיית ההחצנות והציע להן פתרון מחודש היה הכלכלן הבריטי ארתור פיגו שפעל בשנות ה-20 של המאה הקודמת. פתרונו היה פשוט: יש להטיל מס השווה ככל הניתן לנזק החיצוני. כך, המזהם ישלם את המחיר האמיתי של פעולותיו ויפנים את העלות. מסים אלה, המכונים "מסים פיגוביאניים", הם הבסיס למסי זיהום, אגרות גודש, ומסים על סיגריות ואלכוהול.

מיסוי - לא רק לגביית הכנסות

חשוב להבין: מיסים פיגוביאניים אינם רק דרך נוספת למלא את קופת המדינה. הם ממלאים תפקיד חברתי-כלכלי אחר- תיקון כשלי שוק ועיצוב התנהגות חברתית רצויה.

כשמטילים מס על סיגריות, המטרה העיקרית אינה הכנסות לאוצר אלא הפחתת העישון והנזקים הבריאותיים הנלווים אליו. כשמטילים היטל על שקיות פלסטיק, המטרה היא לשנות הרגלי צריכה ולפצות את הציבור על חלק מהנזק שנגרם לו כפעילות היחיד. זוהי תפיסה שונה לחלוטין של תפקיד המיסוי במדינה מודרנית - לא רק כלי למימון הוצאות המדינה אלא כלי לעיצוב מדיניות חברתית וסביבתית.

האירוניה היא שדווקא מיסים כאלה, אם הם מצליחים, מכניסים פחות כסף לקופת המדינה עם הזמן. ככל שפחות אנשים מעשנים או משתמשים בשקיות פלסטיק, ההכנסות ממיסים אלה יורדות. אבל זו בדיוק ההצלחה שלהם - הם תיקנו את כשל השוק.

אגרות גודש - מתיאוריה ליישום

דוגמה טובה לטיפול בהחצנות היא "אגרת הגודש" שהונהגה בלונדון ובערים נוספות בעולם. נהגים משלמים עבור הנסיעה במרכז העיר בשעות עומס. התוצאה היא ירידה מיידית של 15-30% בכמות הרכבים, והכנסות המשמשות בדרך כלל לשיפור התחבורה הציבורית.

למרות שהרעיון נשמע מודרני, הוא למעשה ותיק למדי. כבר ב-1959, הכלכלן ויליאם ויקרי הציע לגבות תשלום על נסיעה בכבישים עמוסים. אבל למרות ההיגיון הכלכלי הברור, לקח כמעט 40 שנה עד שהרעיון יושם לראשונה בהיקף משמעותי.

סינגפור הייתה החלוצה עם מערכת אגרות אלקטרונית שהושקה ב-1998. לונדון הצטרפה ב-2003, ואחריה ערים נוספות באירופה.

ובישראל? למרות עשרות שנים של דיונים והמלצות מקצועיות, אגרות גודש מקיפות טרם יושמו. הנתיב המהיר לתל אביב, שהושק ב-2011, הוא היישום המשמעותי היחיד של העיקרון. לאחרונה, משרד התחבורה הציג תוכנית להרחבת השימוש באגרות גודש במטרופולין תל אביב, אך יישומה נתקל בהתנגדויות פוליטיות.

האתגר הגדול הוא הטענה שאגרות גודש פוגעות בשכבות החלשות שנאלצות לנסוע מהפריפריה למרכז. אך דווקא מחקרים מערים שמפעילות אגרות גודש מראים תמונה הפוכה - ההכנסות מהאגרות שימשו לשיפור התחבורה הציבורית, ממנה נהנים בעיקר בעלי הכנסה נמוכה. יתרה מכך, הפחתת הפקקים מועילה גם לנוסעי האוטובוסים ולא רק לבעלי הרכב הפרטי.

החצנות בישראל

ישראל מובילה בכמה החצנות שליליות לא רצויות. העומס בכבישים אצלנו מהגבוהים ב-OECD, עם כ-3,500 שעות שנתיות של עיכובים בכבישים לכל תושב במרכז הארץ. זיהום האוויר בגוש דן ובמפרץ חיפה גובה מחיר בריאותי כבד. ואם אי פעם ביקרתם בחוף ים אחרי סוף שבוע עמוס, ראיתם את ההחצנה הקלאסית של פסולת שמשאירים נופשים.

מצד שני, ישנם ניסיונות להתמודד עם החצנות אלה. היטל על שקיות פלסטיק הפחית את השימוש בהן ב-80%. מיסוי על סיגריות משקף חלקית את הנזק הבריאותי והסביבתי שלהן. וכאמור, הנתיב המהיר הוא צעד קטן בכיוון של אגרות גודש, אך אולי הגיע הזמן שגם ישראל תצטרף למהפכת אגרות הגודש העולמית באופן מקיף יותר.

מה אנחנו יכולים לעשות?

ברמה האישית, המודעות היא צעד ראשון. פשוט לחשוב על ההשפעות של פעולותינו על אחרים יכול לשנות את התנהגותנו.

ברמה הקהילתית, אנחנו יכולים ליצור נורמות חברתיות שמעודדות התחשבות באחרים. קהילות שבהן נהוג לנקות אחרי פיקניק בפארק, להימנע מרעש בשעות מנוחה, ולהקפיד על שימוש חוזר, מצליחות להפחית החצנות שליליות ללא צורך בהתערבות ממשלתית.

ברמה הלאומית, כדאי לבחון מדיניות שמפנימה החצנות ובראשן לכל הפחות ניסוי מוגבל בזמן של אגרות גודש במרכז.

ימי חופשת הקיץ בהם אנחנו פוגשים אנשים רבים זה זמן טוב לחשוב לא רק על המחיר שאנחנו משלמים, אלא גם על המחיר שאחרים משלמים בגללנו. כי בסופו של דבר, החצנות אינן רק מושג כלכלי מופשט – הן האופן שבו אנחנו מתייחסים זה לזה, והאופן שבו אנחנו מעצבים את העולם המשותף שלנו.